כל אדם צריך להיות אדון לגורלו וגם לגוף שלו. אפשר לראות לכך עדות ניצחת בסוגיית הטיפולים הרפואיים, כשהמטופל מסוגל להחליט בדיוק אילו טיפולים או רוצה לעבור ואיך. הצוות המקצועי ואנשים אחרים יכולים כמובן לייעץ, אך ברוב המקרים ההחלטה הסופית היא של המטופל.
בתחום הרפואה, התמונה הופכת למורכבת במצבים רבים. בני המשפחה מעוניינים להתערב בקבלת ההחלטות, ולפעמים צריכים לעשות זאת על חשבון החולה.
מאמר זה מפיג את הערפל האופף את שאלת זכות בני המשפחה להיות מעורבים במהלך הטיפול הרפואי ויכולתם לקבל החלטות לגבי ההליכים.
כך בני המשפחה נכנסים לתמונה
העובדה שבני המשפחה רוצים להיות מעורבים בקבלת החלטות טיפוליות, אינה צריכה להפתיע. אחרי הכול הם חרדים לגורלו של האדם היקר להם, מעוניינים להיות מעורים בטיפול כמה שניתן ולפעמים גם לקבל החלטות יחד החולה או במקומו. יש לציין כבר בנקודת ההתחלה שחוק זכויות החולה – החוק שלמעשה עליו מושתת התחום של טיפול רפואי בישראל – הוא שמגדיר את מעמד בני המשפחה.
הסעיף המשמעותי הראשון, סעיף 20 בחוק, מתייחס למסירת מידע רפואי לקרובי המשפחה. המטופל יכול להחליט האם הוא רוצה לשתף את בני משפחתו במצב הרפואי שלו, כך שהחוק מגדיר שאין למסור מידע רפואי חסוי לאדם שאינו המטופל – גם כאשר מדובר בבן משפחה מדרגה ראשונה.
מסירת המידע הרפואי אפשרית רק כאשר החולה מאשר זאת
ההסכמה יכולה להתקבל בתחילת הטיפול כאשר החולה נמצא בהכרה מלאה או כשהוא מביע את הסכמתו דרך ההתנהגות (כניסה עם ההורים לחדר הבדיקה, למשל). המידע שיינתן לבני המשפחה כאשר החולה אינו בסביבה יהיה לרוב מצומצם ובעל פה, אם כי יש מצבים בהם המידע ניתן בטלפון, בביקור רופא וכדומה.
ניתן לקבל את המידע ללא הסכמה מפורשת של החולה במצבים ספציפיים המוגדרים בחוק: בעיקר הורים לחייל פצוע או ילדים בוגרים (18 ומעלה) של קשישה שאושפזה בבית החולים בעקבות התקף לב.
מתי בני המשפחה מחליטים על הטיפול?
בהמשך לסעיף הקודם, מי שאמור להחליט על הטיפול הוא החולה בלבד. התקנות בישראל מגדירות מצבים ספציפיים בהם קרובי המשפחה יכולים להתמנות כאפוטרופסים, ויש להם מעמד חוקי לקבל את ההחלטה במקומו. לצורך זה הם זקוקים לייפוי כוח מלא מצד החולה – ייפוי כוח בכתב החתום על ידו – וזאת על פי סעיף מספר 16 בחוק זכויות החולה.
התרחיש השני הוא נושא אפוטרופסות גוף. עד אשר המטופל מגיע לגיל 18 ההורים הם האפוטרופסים, אם כי ניתן למנות אפוטרופסים לבגירים גם מאוחר יותר באמצעות בית המשפט. את ההחלטה יכולים בני המשפחה לקבל באופן חריג כאשר החולה נוטה למות או כאשר אינו כשיר מבחינה פיזית או מנטלית לקבל את ההחלטה באופן צלול ומחושב.
כך מבטיחים קבלת החלטות נכונה
ההנחה היא שבני המשפחה של החולה ירצו את הטוב ביותר עבורו. הבעיה היא שלפעמים יש פער בין הרצוי לבין המצוי, או התנגשות מסוימת בין הגישה של בני המשפחה לזו של המטופל. החוק בישראל מעניק עדיפות ברורה לרצון האדם המאושפז.
אך במקרים בהם בני המשפחה צריכים להיות מעורבים נראה שחשיבות התפקוד הנכון של הצוות הרפואי היא מכרעת. עליהם להציג בפני בני המשפחה את המצב באופן מלא, על פי המגבלות הקיימות בחוק כמובן, כולל היתרונות והחסרונות של כל החלטה.
מחובתם של בני המשפחה ליידע את הרופאים לגבי הרצונות של המטופל, אם ביטא אותם קודם לכן, וכן להפנות אותם לכל פריט מידע שעשוי לסייע.
>
