הפרעה טורדנית כפייתית (או- הפרעה אובססיבית קומפולסיבית, ובקיצור- OCD) מסווגת במדריך הפסיכיאטרי האמריקאי (DSM-IV) כאחת מהפרעות החרדה. הפרעה זו מורכבת מתחושות קשות של חרדה ומחשבות חודרניות הגורמות לחרדה, יחד עם פעילות כפייתית שמטרתה להפחית את מידת החרדה.
מבנה ההפרעה
OCD מורכבת למעשה משני גורמים- קוגניטיבי והתנהגותי. הגורם הקוגניטיבי הוא הטורדנות- החולים חווים תחושת חרדה הנגרמת כתוצאה ממחשבות טורדניות שאינן מרפות מהם. הם עסוקים כל הזמן בשאלות לגבי בטחונם, מעמדם או התנהגותם.
תוכנן של המחשבות משתנה מחולה לחולה (כפי שיפורט בהמשך), אך כולן גורמת לדחק וחוסר מנוחה. על מנת להפטר מהתחושה הקשה של החרדה וחוסר הנחת, מוצאים החולים התנהגויות מרגיעות.
משום שהמחשבות הטורדניות לא מרפות ונעצרות רק לזמן קצר לאחר ביצוע הפעולה המרגיעה, נאלצים החולים לחזור שוב ושוב על אותו אקט שהביא לרגיעה.
ההתנהגות המרגיעה הופכת להיות כפייתית ובלתי נשלטת- החולה כבר אינו יכול לעצור אותה, משום שאז רמת החרדה מרקיעה שחקים והוא אינו מסוגל לתפקד. ככל שחולף הזמן, כך ההתנהגות הכפייתית הופכת להיות יותר קבועה וטקסית. החולה חש שעליו לעמוד בכללים מסויימים של טקס, אחרת חרדתו לא נרגעת.
סוגי טורדנות וכפייתיות
כאמור, האבחנה בין החולים השונים היא על פי תוכן המחשבות מעוררות החרדה, ועל פי הטקסים שהם יוצרים על מנת להפחית את החרדה. דוגמאות נפוצות למחשבות טורדניות הן על בטחון (האם מישהו עוקב אחרי? האם מישהו הולך לפרוץ לביתי?), על נקיון (האם יש חיידקים בסביבתי?) ועל צרכים נפשיים או חומריים (האם אוהבים אותי? האם יש לי מספיק?).
ההתנהגות הכפייתית בדרך כלל מתחילה כפתרון מתקבל על הדעת למחשבה הטורדנית. למשל- נעילת הבית בשני סיבובי מפתח, או חזרה לאחר היציאה על מנת לבדוק שהדלת נעולה, שטיפת הידיים בסבון, או שמירה של חפצים בעלי ערך.
עם הזמן, ההתנהגויות הנורמאליות הללו הופכות לבלתי מספקות, ומתחילה כפייתיות- צורך לחזור 10 פעמים לבדוק שהדלת נעולה, טקס שלם סביב נעילת הדלת (שני סיבובים ימינה, אחד שמאלה, דריכה במקום וחוזר חלילה, למשל), שטיפת הידיים דקות ארוכות בחומרים מחטאים (לעיתים עד לגרימת נזק לעור וחשיפת הבשר), או אגירה כפייתית של אשפה. יש לציין שהנ"ל הוא רק דוגמאות ספציפיות לסוג הטקסים והפעילויות הכפייתיות שעלולות להיווצר כתוצאה מההפרעה.
גורמים להפרעה
כפי שניתן להבין, הפרעה אובססיבית קומפולסיבית היא בעצם מפגן קיצוני של התנהגויות שאנחנו עושים באופן טבעי בחיי היום יום. אצל אנשים הסובלים מההפרעה, מידת החרדה גבוהה באופן קיצוני (מגורמים אישיותיים, חברתיים, סביבתיים או כתגובה לאירועים או חוויות שונות). יכולתם להרגיע את החרדה באופן נורמטיבי פגועה, ולכן הם מפתחים טקסים שמרגיעים אותם, אם כי באופן זמני ביותר.
טיפול
OCD היא מחלה שחשוב לטפל בה באמצעות טיפול פסיכולוגי, טיפול התנהגותי קוגניטיבי וטיפולים נוספים, משום שהטקסים הופכים להיות יותר ויותר פוגעים ביכולת לחיות חיים נורמטיביים, ככל שרמת החרדה עולה, והטקסים הקודמים כבר אינם מצליחים להרגיע אותה.
הטיפול היעיל ביותר בהפרעה הוא טיפול התנהגותי קוגניטיבי. בטיפול זה מנסים לאתר את המחשבות גורמות החרדה, ולמצוא דרך להפחית את החרדה ללא שימוש בטקסים כפייתיים. המטופל לומד טכניקות הרגעה, מתאמן עליהם ביחד עם המטפל תוך חשיפה הולכת וגוברת למחשבות המאיימות, תוך הימנעות מכוונת משימוש בטקסים.
הטיפול עשוי להיות ארוך, קשה ומעורר חרדה בעצמו, משום שהמטרה שלו היא בעצם לקחת מהחולה את הדבר היחיד שגורם לו לתחושה של רגיעה. כאשר הטקסים פוחתים, והאדם מסוגל לחזור לחיים נורמטיבים יותר, יש מקום למצוא את מקורן של המחשבות מעוררות החרדה, ולנסות לפתור אותן ברמה עמוקה יותר (רגשית ולא התנהגותית), גם כדי למנוע את חזרתה של המחלה.
>