בלימפומה, בעקובת פגיעה ראשונית מסיבה בלתי ידועה, מופע תא ממאיר המתחלק ומתרבה. המחלה נוטה להופיע בעיקר בקשריות הלימפה בגוף – בצוואר, בית החזה, בבתי השחי, ועוד.
סוגים שונים של לימפומה
קיימים סוגים רבים ושונים של לימפומות. הסוגים השונים של המחלה שונים מאוד זה מזה: בקצב ההתפתחות המחלה, בגילאים בהם היא מופיעה, ביכולות הטיפול, בסימנים ובסימפטומים, ובמאפיינים הבסיסיים של התאים הממאירים.
חלוקה מודרנית של הלימפומות מתבססת על התא הממאיר הראשוני: קיימים סוגים רבים של לימפוציטים, הנמצאים בתהליכי "הבשלה" שונים. החלוקה הבסיסית המקובלת היום של לימפומה מתייחסת ללימפומות מסוג "הוד'גקין" וללימפומות "שאינן מסוג הודג'קין".
לימפומה מסוג הוד'גקין מופיעה בעיקר בצעירים (אך גם במבוגרים) והיא נחשבת קלה יותר לטיפול. לימפומה מסוג שיננו הודג'קין מחולקת בדרך כלל ללימפומות אגרסיביות, המתפתחות בקצב מהיר אך מגיבות לטיפול כימותרפי, ולימפומות איטיות, "אינודלנטיות", המתפתחות לאורך תקופה של מספר שנים, ומגלות עמידות רבה יותר לטיפול כימי.
סימנים וסימפטומים
הסימפטומים הקלאסיים של לימפומה מכונים B symptoms – "סימפטומי B" . סימפטומים אלו כוללים חום בלתי מסובר (לעיתים עם עליות וירידות לסירוגין), ירידה משמעותית בלתי מכוונת במשקל, והזעות ליליות. צירוף של סימפטומים אלו מחשיד למחלה קשה, ונקשר באופן קלאסי ללימפומה.
מלבד הסימפטומים הללו החולים יכולים להתלונן על התנפחות של קשריות לימפה בגוף, נטייה לזיהומים חוזרים (בעקבות פגיעה ביכולתה של מערכת החיסון של הגוף לייצר נוגדנים), דימומים, אנמיה, ועוד.
סימנים מקומיים יכולים לנבוע מהגדלה של קשריות לימפה באזורים שונים בגוף – לימפומה המופיעה בבית החזה יכולה לגרום, למשל, ללחץ על דרכי הנשימה והופעת שיעול. בבדיקה גופנית ניתן לחוש בקשריות לימפה גדולות ומקובעות, נוקשות, שבדרך כלל אינן כואבות או רגישות למגע. הטחול (השייך גם הוא למערכת הלימפתית) יכול להיות גדול, ולעיתים לוחץ על הקיבה ומוביל לתחושה של שובע מוקדם לאחר ארוחה.
אבחנה של לימפומה
כאשר עולה חשד ללימפומה, יש צורך לזהות מוקד של המחלה לצורך נטילת דגימת רקמה. אבחנה סופית של לימפומה אפשרית רק לאחר נטילת דגימה ובחינתה תחת מיקרוסקופ. כאשר הרופא ממשש קשר לימפה בולט, ניתן לדגום אותו בקלות יחסית, ואף להסיר אותו בשלמותו.
לעיתים יש צורך בבדיקות הדמיה כדי לזהות קשריות לימפה מוגדלות אחרות, וכדי להעריך את מידת המעורבות של איברים אחרים במחלה. בדיקה של נוכחות תאים ממאירים במח העצם חשובה לצורך קביעת השלב של הלימפומה והטיפול הנכון והמתאים.
בבדיקה של דגימת הרקמה (ביופסיה) יכול הרופא להבחין בתאים ממאירים ולקבוע את סוג הלימפומה, בשילוב עם שיטות מולקולאריות מתקדמות לזיהוי של התאים הממאירים (בדיקת FACS). בלימפומה מסוג הודג'קין ניתן לזהות תא אופייני, המכונה תא "ריד – סטיינברג".
טיפול בלימפומה
הטיפול בלימפומה נעשה באמצעות שילוב של כמה אמצעים רפואיים. השלב הראשון הוא קביעת הצורך בטיפול כלשהו. לעיתים, לימפומה המתקדמת באיטיות רבה איננה דורשת טיפול כלל בשלב הראשון של המחלה.
הטיפול האפשרי במחלה שגורמת תסמינים או מסכנת את החולה כולל משלבים כימותרפיים שונים, שהוכיחו יעילות כנגד התאים הממאירים. את הטיפול הכימותרפי ניתן לשלב עם טיפול בקרינה מקומית, המסייעת גם היא במניעה של חזרת המחלה.
תרופה חדשה שפותחה לפני מספר שנים , מבטרה (- Rituximab- Mabthera) פועלת במיוחד כנגד לימפוציטים, על ידי היקשרות לסמן מיוחד על פני תאים אלו, המכונה CD20. תרופה זו שיפרה מאוד את הטיפול בכמה סוגים של לימפומות.
במקרים קשים, שבהם אין תגובה מספקת לטיפול תרופתי וקרינתי, ניתן לשקול השתלת מח עצם בחולים. טיפול בהשתלת מח עצם הוא טיפול מסוכן עם תופעות לוואי קשות, אבל בעל פוטנציאל לריפוי מלא של החולה.
במסגרת ההשתלה מקבל החולה טיפול במינון מוגברים מאוד של תרופות כימותרפיות, ולאחר מכן מעבירים לו תאים של מח עצם מתורם, המביאים לייצור מחודש של כל מרכיבי הדם – תאי דם לבנים, כדוריות דם אדומות, וטסיות דם.
>