הלבלב הוא איבר באורך של כחמישה סנטימטרים, הממוקם מאחורי הבטן ומול עמוד השדרה ואבי העורקים. הוא מחולק לשלושה אזורים: הראש, הגוף, ועצם הזנב.
ראש הלבלב נמצא בצד הימני של הבטן, סמוך לתריסריון. הזנב נמצא בצד השמאלי של הבטן, וגוף הלבלב שוכב בין הראש לבין הזנב. קיימים שני חלקים תפקודיים ללבלב, הנקראים החלקים האקסוקרינים האנדוקרינים.
רוב תאי הלבלב מייצרים מיצי עיכול המכילים את האנזימים הדרושים לעיכול מזון במעי. האנזימים מופרשים לתעלות איסוף קטנות בלבלב. החלקים הצדדיים מתרוקנים לצינור גדול יותר, הנקרא צינור הלבלב הראשי, אשר מתרוקן למעי. התאים והצינורות המייצרים את מיצי העיכול, מהווים את החלק האקסוקריני של הלבלב.
מהן ציסטות בלבלב?
ציסטות הלבלב הן מצבורי נוזלים העשויים להיווצר בראש, בגוף ובזנב הלבלב. חלק מציסטות הלבלב אינן דלקתיות, כלומר, הן מרופדות בשכבת תאים מיוחדת ואחראים על הפרשת נוזל לציסטות. ציסטות אחרות הן דלקתיות, ואינן מכילות תאים מיוחדים. ברוב המקרים, הציסטות הדלקתיות בלבלב מכילות מיצי עיכול המחוברים לצינורות הלבלב.
הציסטות עשויות לנוע בגודלן ממספר מילימטרים עד מספר סנטימטרים. ציסטות רבות בלבלב הן קטנות ושפירות ואינן מייצרות תסמינים, אך חלקן הופכות לגדולות וגורמות לתסמינים. ציסטות אחרות הן סרטניות או טרום סרטניות. ציסטות סרטניות הן ציסטות שפירות העלולות להפוך לסרטניות.
ציסטות שונות מכילות סוגי נוזלים שונים – לדוגמא, ציסטות דלקתיות נוצרות בעקבות דלקת חמורה בלבלב, ומכילות אנזימי עיכול כגון עמילאז בריכוזים גבוהים. ציסטות שאינן דלקתיות מכילות ריר, שהוא נוזל חלבון, המיוצר על ידי התאים היוצרים את הציפוי הפנימי של הציסטה.
הגורמים לציסטות בלבלב
רוב הציסטות הדלקתיות של הלבלב נוצרות כתוצאה מדלקת הלבלב. הגורמים הנפוצים כוללים אלכוהוליזם, אבני מרה, טראומה וניתוח. נוזל בציסטות הדלקתיות מייצג את רקמת הנוזל המת בלבלב, תאי דלקת, וריכוז גבוה של אנזימי עיכול המקיימים הפרשות אקסוקריניות בלבלב.
רוב הציסטות הנגרמות כתוצאה מדלקת חמורה בלבלב, נפתרות באופן טבעי ללא טיפול, בתוך מספר שבועות. ציסטות הזקוקות לטיפול הן ציסטות אשר נמשכות מעבר לחודש וחצי וגורמות לתסמינים כגון כאב, חסימת הקיבה או התריסריון, או כשהן הופכות לנגועות.
תסמיני ציסטות בלבלב
תסמיני הציסטות בלבלב תלויים בגודל ובמיקום שלהן. ציסטות קטנות, בגודל של פחות משני סנטימטרים, אינן גורמות לתסמינים ברוב המקרים. ציסטות גדולות בלבלב עלולות לגרום לכאבי בטן וגב, כתוצאה מהפעלת לחץ על הרקמות והעצבים שמסביב.
ציסטות קטנות או גדולות בראש הלבלב עשויות אף לגרום לצהבת עקב חסימת צינור המרה. אם הציסטות מזדהמות, התסמינים עלולים לכלול חום, צמרמורות, ואלח דם. במקרים נדירים, פסודיוציסטים גדולים עשויים לדחוס את הבטן או את התריסריון, ולגרום לחסימת תנועת המזון במעיים, וכתוצאה מכך לכאבי בטן והקאות.
אם הציסטה הופכת לממאירה ומתחילה לפלוש לרקמות הסובבות אותה, היא עלולה לגרום לכאב קבוע המופעל על הגב והבטן העליונה.
אבחון ציסטות בלבלב
היות ורוב ציסטות הלבלב קטנות ואינן מייצרות תסמינים, הן מתגלות במהלך סריקות אולטרסאונד בטן, טומוגרפיה ממוחשבת (CT) או הדמיית תהודה מגנטית (MRI), המבוצעות על מנת לחקור תסמינים שאינם קשורים. לרוע המזל, בדיקות אלו אינן יכולות להבחין באופן מהימן בין ציסטות שפירות, לבין ציסטות טרום סרטניות וסרטן, המצריך ברוב המקרים הסרה כירורגית.
אולטרסאונד אנדוסקופי (EUS) הופך להיות יותר ויותר שימושי בקביעה אם ציסטה בלבלב עשויה להיות שפירה, טרום סרטנית או סרטנית. במהלך בדיקה זו, אנדוסקופ עם מתמר אולטרסאונד קטן בקצה, מוחדר לפה ועובר דרך הוושט והבטן לתריסריון.
ממיקום זה, הסמוך ביותר ללבלב, הוא עובר לכבד ולכיס המרה, וניתן לקבל תמונות מדויקות ומפורטות של הכבד, הלבלב וכיס המרה.
טיפול בציסטות בלבלב
ההיבט החשוב ביותר של הטיפול הוא הקביעה האם הציסטות שפירות, כך שאין צורך בטיפול, או אם הן טרום סרטניות או סרטניות, ויש להסירן. ההיבט השני החשוב ביותר של הטיפול הוא הקביעה אם המטופל נחשב כמועמד מתאים לניתוח, אם הציסטות התגלו כטרום סרטניות או סרטניות. במרכזים רפואיים המיומנים בביצוע ניתוחי לבלב, הסרה כירורגית של ציסטות טרום סרטניות או סרטניות, מובילה לשיעורים גבוהים של ריפוי.
ניתן לעקוב אחר ציסטות קטנות ביותר כדי לזהות את התפתחותן לגודל שעלול להצביע על סרטן או על סיכון מוגבר לפתח סרטן. לא כל הציסטות צריכות להיות מטופלות באולטרסאונד אנדוסקופי. חלקן עשויות להיות בעלי מאפיינים כל כך מרמזים של ממאירות, עד כי הניתוח מומלץ ללא אולטרסאונד אנדוסקופי.
למרות שבדיקות ההדמיה עשויות להתבצע מספר פעמים על מנת לעקוב אחר השינויים בגודל הציסטות. לא קיימות כיום המלצות תקניות לטיפול בציסטות הלבלב, ומרכזים רפואיים שונים אימצו גישות שונות לאבחון ולטיפול. החלטות הטיפול חייבות להיות מתואמות אישית לכל מטופל לאחר דיונים עם רופא שבקיא במצב בריאות החולה.
>
