בניגוד למה שרבים נוהגים לחשוב, אנמיה היא לא מחלה עצמאית אלא תסמין – מעין דגל אדום שהגוף שלנו מניף כשהוא נוכח כי דבר מה אינו תקין. במקרים שבהם יורדת רמת ההמוגלובין בדם אל מתחת לטווח הנורמלי, יכולתו של הגוף להעביר חמצן אל הרקמות נפגעת בצורה משמעותית, ומכאן למעשה נובעים התסמינים המוכרים לנו.
כפועל יוצא, יותר חשובה מהשאלה כיצד ניתן להשיב את רמת הברזל למצב תקין, חשוב להבין מה גרם לירידה ברמות הברזל מלכתחילה. זאת, משום שטיפול שמתמקד רק בהעלאת רמות הברזל בלי לטפל בשורש הבעיה דומה לניסיון לרוקן מים מסירה מחוררת, במקום לסתום את הפתח שדרכו נכנסו המים. מסיבה זו, כל בירור רפואי יסודי מתחיל בחיפוש אחר הגורם שהוביל לאנמיה, ורק לאחר מכן נבחרת דרך הטיפול.
איך לזהות תסמינים של אנמיה?
התסמין השכיח ביותר לאנמיה הוא עייפות. אף על פי כן, חשוב להבין כי אין מדובר בעייפות רגילה שחולפת לאחר מנוחה או שינה. אנשים הסובלים מאנמיה מתארים תשישות חמורה שאינה נעלמת גם לאחר שינה ממושכת. מדובר בתחושה של כבדות שמלווה אותם מן הרגע שבו הם קמים בבוקר ולאורך כל היום, עד שהם הולכים לישון. לצד תסמין זה, מופיעים חולשה כללית, חיוורון בעור ובריריות, קוצר נשימה במאמץ גופני קל שבעבר לא היה מורגש כלל וסחרחורת בקימה מהירה מהמיטה או מהכיסא.
להשפעות של אנמיה יש פן נוסף שרבים מאיתנו פחות מודעים אליו. מטופלים רבים מדווחים על ירידה ביכולת הריכוז שלהם, כמו גם על קושי להתמקד במשימות שבעבר היו פשוטות, על תנודתיות במצב הרוח ועצבנות שמופיעה ללא סיבה ברורה ונעלמת כלעומת שבאה. התחושה הרווחת היא שהם לא מסוגלים לתפקד כמו שתפקדו בעבר, וכן שפעולות יומיומיות שהיו מובנות מאליהן הפכו למשימות שדורשות מאמץ. אבחון אנמיה מתבצע באמצעות בדיקת דם הנקראת ספירת דם, הבודקת את רמת ההמוגלובין ואת מאפייני תאי הדם. מדובר בבדיקה פשוטה וזמינה שמספקת תמונה ראשונית ומכוונת את הרופא להמשך הבירור.
אילו מחלות או מצבים רפואיים מובילים לאנמיה?
הגורמים לאנמיה מגוונים ומשתרעים על פני תחומים רפואיים שונים לגמרי. אחד הגורמים המוכרים פחות בקרב הציבור הרחב הוא אנמיה על רקע של מחלה כרונית. במצב הזה, דלקת ממושכת בגוף, למשל ממחלת מעי דלקתית, דלקת מפרקים שגרונית או זיהום כרוני שלא חולף, גורמת לגוף לנעול את הברזל ולמנוע ממנו להגיע לייצור תאי הדם. כפועל יוצא, נוצר מצב פרדוקסאלי שבו אין מחסור בברזל בגוף, אך הברזל שמצוי בגוף אינו זמין לשימוש, ולכן בדיקות מעבדה עלולות להציג ערכים תקינים למרות שהגוף סובל מאנמיה.
כמו כן, גם הכליות, שאמונות בין השאר על סינון הדם, משחקות תפקיד משמעותי בייצורם של תאי דם אדומים. הן מייצרות הורמון בשם אריתרופויאטין שנותן למח העצם את הפקודה לייצר תאים חדשים. כשתפקודן של הכליות נפגע, ייצור ההורמון המדובר פוחת בהתאם, ומח העצם מאט את קצב הייצור של תאי הדם האדומים. כך מתפתחת אנמיה שאינה קשורה כלל למחסור בברזל.
אנמיה מחוסר ברזל יכולה להתפתח גם אצל אנשים שמקפידים על תזונה מאוזנת. זאת, מפני שמחלות שפוגעות ברירית המעי, כמו צליאק או מחלת קרוהן, מונעות ספיגה תקינה של ברזל, ויטמין B12 וחומצה פולית. במצבים אלו, כמות הברזל שנצרכת בתזונה היום יומית אינה רלוונטית, משום שהמעי אינו מסוגל להעביר אותו אל מחזור הדם.
בנוסף, כיב בקיבה או במעי עלול לדמם בכמויות קטנות לאורך חודשים בלי שהאדם מודע לכך בכלל, כי הדימום לא נראה לעין. בדומה לכך, נשים הסובלות מדימום וסתי כבד עלולות לאבד ברזל מדי חודש בכמויות שהגוף לא מצליח להשלים באמצעות הספיגה מהמזון, ועם הזמן המאגרים מתרוקנים.
דרכי טיפול נפוצות באנמיה
העיקרון המרכזי בטיפול באנמיה הוא לטפל בגורם ולא רק בסימפטום שמופיע. רופא שמגלה כיב במערכת העיכול יטפל קודם כל בכיב עצמו ויעצור את מקור הדימום. מטופל עם מחלת מעי דלקתית פעילה יקבל טיפול להשקטת הדלקת ולריפוי הרירית. רק במקביל או לאחר מכן מתחילים להשלים את הברזל והחומרים החסרים.
אם הגורם לאנמיה הוא מחסור תזונתי ללא רקע של מחלה כרונית, הטיפול הראשוני כולל נטילת תוספי ברזל או ויטמין B12 וחומצה פולית. אמנם, מדובר בטיפול הנגיש והשכיח ביותר, שהוכיח את יעילותו במרביתם של המקרים, ואולם הוא אינו מתאים לכל מטופל ולכל מצב.
במקרים של בעיות ספיגה קשות במעי, כמו אצל מטופלים עם מחלות מעי דלקתיות פעילות או לאחר ניתוחים במערכת העיכול, הברזל שנבלע פשוט לא נספג כראוי. בנוסף, לא מעט מטופלים סובלים מתופעות לוואי מנטילת תוספי ברזל באופן אורלי. עם תופעות לוואי אלה ניתן למנות ן בחילות, כאבי בטן או עצירות מתמשכת, עד כדי חוסר יכולת להמשיך בטיפול. במצבים כאלה, זריקות ברזל לווריד מאפשרות לעקוף את מערכת העיכול לחלוטין ולהעלות את רמות הברזל ביעילות רבה וללא תופעות הלוואי הקשורות לנטילה דרך הפה.
מטופלים עם אנמיה על רקע כשל כלייתי זקוקים לגישה טיפולית שונה לחלוטין מהגישות שתוארו. לאור העובדה שהאנמיה שממנה הם סובלים נובעת מקשיים בייצור האריתרופויאטין, יכלול הטיפול מתן זריקות של ההורמון עצמו.
לסיכום
אנמיה היא לא מחלה עצמאית, כי אם סימן אזהרה שאסור להתעלם ממנו ויש להקדיש לו את תשומת הלב המתאימה. הצלחתו של הטיפול תלויה בראש ובראשונה בזיהוי המקור לאנמיה וכפועל יוצא בבחירה בשיטת הטיפול המתאימה ביותר. במידה שאתם סובלים מסימנים חשודים שעשויים להעיד על כך שאתם סובלים מאנמיה, חשוב במיוחד לפנות לייעוץ רפואי, ולא לנסות ליטול תוספי תזונה ללא ליווי רפואי.
