הרדמה היא הליך רפואי, שבו מדוכאת מערכת העצבים של הגוף, על מנת לחסום או להגביל את תחושת הכאב של המטופל. קיימות שיטות שונות של הרדמה, שנועדו להשפיע על אזורים שונים בגוף, והן נבדלות זו מזו בהיקף ההשפעה, התרופות שבהן נעשה שימוש, הטכניקה של ההרדמה, ועוד.
שיטות ההרדמה הנפוצות כוללות הרדמה כללית (ברמות הרדמה שונות), הרדמה אזורית והרדמה מקומית. פיתוח אמצעי הרדמה מודרניים היווה את אחת מנקודות המפנה של הכירורגיה והרפואה המודרנית בלבד. פיתוח ההרדמה אפשר ביצוע פרוצדורות כירורגיות ארוכות ומורכבות בחולים, ללא חשש מכאב בלתי נסבל שמקשה על הפעולה, ותגובה בלתי צפויה של החולה. המצאה זו פתחה פתח לעולם חדש של אפשרויות טיפוליות.
שיטות הרדמה שונות
שיטות הרדמה שונות מתאימות להליכים רפואיים שונים. ההרדמה הידועה מכולם היא הרדמה כללית. הרדמה כללית עמוקה מתאימה בעיקר לניתוחים מורכבים. בשיטת הרדמה זו מביאים את החולה לכדי מצב של שקיעה עמוקה, עם דיכוי עמוק של מערכת העצבים המרכזית. החולה נותר ללא הכרה, ובדרך כלל גם ללא יכולת לנשום באופן עצמוני.
חולה המורדם בהרדמה כללית מונשם על ידי מכונת הנשמה, ומנוטר באופן מתמיד על ידי מדידות לחץ דם ודפק, עם מעקב של מרדים. הרדמה כללית משמשת לניתוחי בטן, ניתוחים בבית החזה, ניתוחים ארוכים המערבים כלי דם גדולים, ועוד.
הרדמה כללית לא חייבת להיות עמוקה, וניתן להרדים אדם באופן שטחי – הרדמה המכונה לעיתים "טשטוש". בטשטוש כזה עושים שימוש בתרופות מרגיעות ומרדימות במינון נמוך. החולה מסוגל לנשום לבד ולשמור על פעילות חיונית של מערכות הגוף ללא תמיכה. מאידך, תחושת הכאב מופחתת מאוד, כמו גם המודעות לסביבה והזיכרון של הפרוצדורה הכואבת.
טשטוש היא פעולה הרדמתית המשמשת לעיתים קרובות בפרוצדורות כירורגיות קלות (דגימת מח עצם), בבדיקות של מערכת העיכול (קולונוסקופיה, גסטרוסקופיה), ולשם הרגעה של ילדים.
הרדמה אזורית שונה מהרדמה מקומית, בכך שהיא לא משפיעה על רמת ההכרה של החולה, אלא גורמת לאובדן תחושת כאב באזור אחד בלבד בגוף. ניתן להרדים בהרדמה אזורית באמצעות השפעה ישירה על העצבים בגוף.
הרדמה אזורית ניתנת על ידי הזרקת חומר לסביבתו של חוט השדרה (למשל: הרדמה אפידוראלית הניתנת ליולדות, הרדמה ספינלית שבה נעזרים בניתוחי תיקון בקע וניתוחים נוספים), או לעצב גדול האחראי לעצבוב אזור שלם בגוף (למשל: הרדמת מקלעת עצבית גדולה בניתוחי כתף – הפלקסוס הברכיאלי).
הרדמה מקומית מבוססת על עיקרון דומה, בקנה מידה קטן. הזרקה של חומר הרדמה מקומי לעור מבטל את תחושת הכאב באותו מקום, על ידי חסימה זמנית של עצבים החשים בכאב. הרדמה זו שימושית מאוד בטיפול בחתכים (בעת תפירה של חתך), לצורך הזרקות עמוקות של חומרים לגוף, וכדומה.
חומרי הרדמה
חומרי הרדמה משתנים על פי סוג ההרדמה. בהרדמה כללית, חומרי ההרדמה גורמים לירידה ברמת הערנות וההכרה – חלקם הגדול במנגנונים שעדיין לא ברורים ומובנים. חומר ההרדמה הראשון שנעשה בו שימוש היה אתר, אך חומר זה נזנח מזמן.
כיום עושים שימוש בשתי קבוצות עיקריות של חומרי הרדמה – חומרי הרדמה הניתנים בהזרקה לווריד (למשל: פרופול), וחומרי הרדמה גזיים (למשל: חנקן חד חמצני, איזופלוארן), הניתנים על ידי שאיפה עם מסיכה.
מרדימים משלבים בין שני סוגי החומרים להשגת אפקט מהיר ויעיל של הרדמה. ליצירת טשטוש ואפקט אמנסטי (שכחה של הכאב) נעזרים בעיקר בחומרים מרגיעים ממשפחת הבנזודיאזפינים (למשל: מידאזולם- דורמיקום).
בהרדמה אזורית והרדמה מקומית נעשה שימוש בחומרים מסוג שונה לגמרי. חומרים אלו יכולים לעכב את ההולכה של האות החשמלי העצבי בתאי העצב. הפעילות של חומרים אלו נעשות על ידי חסימה של תעלות המעבירות יונים (אטומים טעונים) דרך דפנות התא – ובעיקר חסימה של תעלות המעבירות נתרן. דוגמאות לחומרים המשמשים להרדמה מקומית ואזורית – לידוקאין, בופיווקאין ועוד.
סיכונים שונים בהרדמה
הרדמה היא תהליך רפואי בטוח מאוד, אך לא נטול סיכונים וסיבוכים. סיבוכי הרדמה כללית נעים מאובדן שליטה על לחץ הדם (חומרי ההרדמה יכולים להוריד את לחץ הדם לרמות מסוכנות), עד לתגובות נדירות לחומרים המרדימים, שיכולים גם לסכן חיים.
עם אמצעי הניטור המודרניים, הסכנה בהרדמה כללית פחתה מאוד היום. גם הרדמה אזורית והרדמה מקומית הן פרוצדורות בטוחות. סכנה אפשרית כרוכה בהזרקה (בטעות) של חומר הרדמה ישירות לתוך כלי דם, עם חדירה של החומר המרדים ללב ולמערכת הקרדיוולסקולרית. פגיעה כזו יכולה לגרום להפרעות בקצב הלב, שדורשות טיפול דחוף.
>
