החיידק הליקובקטר פילורי הוא חיידק השוכן ברירית הקיבה, וגורם למחלות רבות – ובייחוד מחלות הכיב הפפטי עם כיבים בתריסריון וצרבת.
לאילו מחלות גורם הליקובקטר פילורי?
החיידק הליקובקטר פילורי נפוץ ביותר באוכלוסייה. מעריכים שכ- 50% מאוכלוסיית העולם סובלים במהלך חייהם מזיהום בהליקובקטר פילורי. מתברר שלא כל הנדבקים מפתחים מחלות כתוצאה מזיהום בהליקובקטר. התפתחות הזיהום תלויה במנגנוני ההגנה של הנדבק והמועדות הגנטית שלו, במערכת החיסון האינדיבידואלית ובפקטורים נוספים בלתי ידועים.
החיידק מתיישב בדרך כלל בשכבת הציפוי הפנימית של הקיבה – המוקוזה. התגובה הדלקתית של הקיבה עם ההשפעה על יתר מערכת העיכול גורמים לסיכון מוגבר מאוד למספר מחלות, כתוצאה מפעילותו של החיידק.
המחלה שנקשרה ביותר להליקובקטר פילורי היא מחלה כיבית של התריסריון. ככל הנראה החיידק גורם לקיבה להפריש כמות מוגברת של חומצה. החומציות הרבה מגיעה לתריסריון (המפריש הפרשה בסיסית לנטרול חומציות הקיבה), וגורמת שם לכיבים. כמעט כל המקרים של כיבים בתריסריון ידועים היום כקשורים להדבקה בהליקובקטר פילורי. בשכיחות נמוכה יותר ניתן למצוא גם כיבים בקיבה וגסטריטיס.
הפרשת החומציות הרבה עלולה גם להוביל לרפלוקס, המתבטא כצרבת (מחלה הידועה בשם GERD). ברפלוקס עולה תוכן קיבתי חומצי אל הוושט, וגורם לצרבת. רפלוקס ממושך עלול להוביל לשינויים במבנה הוושט, המכונים "וושט על שם ברט". מחלה זו יכולה להתפתח גם לסרטן של הוושט.
הפגיעה ברירית הקיבה על ידי החיידק מביאה לאטרופיה – איבוד הפעילות התקינה של הקיבה. אטרופיה של הקיבה עם דלקת מקומית מעלה את הסיכון לסרטן של הקיבה (gastricadenocarcinoma). מכיוון שהתגובה הדלקתית כרוכה בריבוי של תאי דם לבנים הנקראים לימפוצטים, המפרישים נוגדנים כנגד החיידק, הזיהום מגביר מאוד גם את הסיכון ללימפומה של הקיבה – גידול ממאיר ממקור של לימפוציטים מסוג B.
אבחון
קיימות מספר שיטות לאבחנה של זיהום בחיידק, חלקן כוללות פרוצדורות פולשניות, וחלקן מבוצעות ללא בדיקה פולשנית. בדיקות לא פולשניות (ובכלל זה בדיקות דם) כוללות בדיקה לנוכחות של נוגדנים כנגד החיידק (בדיקה סרולוגית), בדיקת נשיפה לאוראה (בדיקה פופולארית מאוד המתבססת על יכולתו של החיידק לפרק אוראה כחלק ממנגוני ההגנה מפני חומציות הקיבה), ובדיקה לנוכחות חלקים של החיידק בצואה.
שיטת אבחון נוספת של הליקובקטר פילורי היא באמצעות מכשור הנקרא גלובל דיאגנוסטיק המצוי ברפואת התדרים. אבחון הליקובקטר פילורי נעשה באופן שאינו פולשני באחת ממרפאות ביו קיור בו נעשה באמצעות אלקטרודות המחוברות לרגל ומאתרות את פעילות החיידק. לאחר האבחון ניתן טיפול נטורפותי למיגור החיידק. כמובן שחובה להיוועץ טרם לכן עם רופא מטפל וליידע בכוונתכם לנסות כל טיפול שהוא השייך לרפואה משלימה.
בדיקות פולשניות נעשות תוך כדי בדיקה אנדוסקופית של מערכת העיכול העליונה. בבדיקה אנדוסקופית מוחדר צינור עם מצלמה לוושט, ומשם לקיבה ולתריסריון, וניתן בעזרתו לראות את המוקוזה ולבחון המצאות דלקת או כיבים. דגימת רקמה שנלקחת מאזורים הנראים פגועים יכולה לאפשר זיהוי של החיידק, גידולו בתרבית, בחינה של מראה הקקמה תחת מיקרוסקופ, ובדיקה להימצאותו של האנזים אוראז בדגימה (אנזים המופרש על ידי החיידק).
טיפול בהליקובקטר פילורי
בדומה לרוב החיידיקים, הטיפול היעיל ביותר כנגד החיידק הליקובקטר פילורי הוא טיפול אנטיביוטי. כדי להסיר את החיידק באופן סופי מהקיבה וממערכת העיכול נוהגים לשלב שתי תרופות אנטיביוטיות שונות, עם טיפול נוגד חומצה. טיפול זה זכה לשם "הטיפול המשולש".
קיימים כמה פרוטוקלים לטיפול תרופי שנחשבים יעילים לטיפול בחיידק. התרופות האנטיביוטיות הנפוצות כחלק מהפרוטוקול הטיפולי כוללות "קלריתרומיצין", "מטרונידזול", "אמוקסיצילין", ולעיתים גם "טטראציקלין". התרופה נוגדת החומצה השימושית ביותר היא "אומפראזול".
כיצד התגלה הליקובקטר פילורי?
עד לפני שנים לא רבות, סברו שעודף חומציות בקיבה עם צרבת היא מחלה שנרגמת מלחץ נפשי ועודף של פעילות במערכת העצבים הפארא סימפטטית ובעצב הוואגוס. הטיפול בצרבת ובכיב פפטי יכל להגיע עד לכדי ניתוח הכולל חיתוך של עצב הואגוס. בשנות השמונים העלו מרשל ורובין את הסברה שהחיידק הליקובקטר פילורי הוא זה שגורם למחלת הכיב הפפטי, בניגוד גמור לדוגמה הרפואית ששררה באותם ימים.
לאור חוסר האמון במחקרם, החליט מרשל להדביק את עצמו במכוון בחיידק. לאחר ההדבקה אכן סבל מרשל מכיב פפטי, שחלף לאחר טיפול אנטיביוטי. בסופו של דבר הכירה הקהילה המדעית – רפואית בתוצאות מחקריהם, והם אף זכו בפרס נובל לרפואה בשנת 2005.
ראו גם:
>
