טטנוס, או בשמה העברי צפדת או פלצת, היא מחלה זיהומית קשה הנגרמת בעקבות פציעה, שריטות או חתכים עמוקים. הגורם למחלה הוא החיידק Clostridium Tetani הנפוץ מאוד בסביבה ומצוי בעיקר באדמה (במיוחד בקרקע שדושנה בזבל אורגני), באבק ואצל בעלי חיים בצואה, בריר ובמעיים.
מחלת הטטנוס מאופיינת בהתכווצויות שרירים חזקות בכל הגוף העלולות להוביל לחוסר יכולת לנשום ולמוות. המחלה מסוכנת ולכן נהוג לחסן נגדה תינוקות, ילדים וחיילים.
למרות הנטייה הרווחת לקשר בין טטנוס לחלודה, אין קשר ישיר בין השניים והסיבה לכך שפציעה ממסמר חלוד עלולה להוביל לטטנוס היא שהמסמר נמצא בדרך כלל בסביבה שבה החיידק נפוץ ושהפציעה ממסמר עלולה להיות עמוקה.
המחלה נפוצה בעיקר במדינות לא מפותחות ובאקלים חם ולח. שיעור התמותה בקרב אנשים לא מחוסנים ובעיקר בקרב ילדים ותינוקות הינו גבוה ונע בין 20%-50%.
גורמים
ההדבקה מתרחשת על פי רוב לאחר פציעה שבה העור בא במגע עם עצם לא סטרילי (כגון ברזל חלוד או אדמה) או בעקבות נשיכה של בעל חיים. החיידק הגורם למחלה מתרבה במקומות מחוסרי חמצן ולכן פצע או חתך עמוק מהווים קרקע נוחה להתרבות נבגיו (יחידות רבייה). לאחר ההדבקה החיידק מתרבה ומפריש רעלנים למחזור הדם המגיעים למערכת העצבים וגורמים להתכווצויות שרירים באזור הלסת והצוואר המתפשטות לאחר מכן לכל הגוף.
סימנים
סימני המחלה הראשוניים הינם התכווצויות בשרירי הלסת והצוואר, ובעקבותיהן קשיים בבליעה והתכווצויות בשרירי הבטן והגב. בהמשך הסימנים מתפשטים ליתר הגוף וכוללים כאבים קשים בכל הגוף, שיתוק של הגפיים, פרכוסים ואיבוד שליטה על שרירים כולל שרירי הנשימה המוביל בסופו של דבר למוות בהיעדר טיפול תומך או מונע. בעקבות הרעלנים המופרשים מהחיידק עלולים להיווצר קרעים ושברים בשרירים, וכן נזק למערכת העצבים האוטונומית. בנוסף לאלו מופיעים בדרך כלל עלייה בחום הגוף, דופק מואץ וזיעה מוגברת.
לפני התפרצות סימני המחלה ישנה תקופת דגירה הנמשכת על פי רוב כשבוע ימים. המחלה מתפרצת מהר יותר וסימניה קשים יותר ככל שהפצע עמוק ומזוהם יותר וככל שהוא קרוב יותר למערכת העצבים המרכזית. לאחר שהמחלה מתפרצת ההתכווצויות עשויות להימשך מספר שבועות.
טיפול
הטיפול במחלה כאשר האדם החולה לא חוסן נגדה או שעברו למעלה מעשר שנים מאז החיסון (אם הפצע עמוק במיוחד אז מעל לשלוש שנים) הוא מתן חיסון דחף כנגד החיידק וכן טיפול תומך כגון הנשמה מלאכותית כדי להקל על הנשימה, מתן אנטיביוטיקה, תרופות להקלה על השרירים והזרקת נוגדנים לרעלנים שהופרשו. במקרה שאדם נפצע והוא חוסן אך אינו זוכר מתי לאחרונה קיבל חיסון נותנים לו חיסון מוחלש כדי לעורר את מערכת החיסון. כמובן שלאחר הפציעה יש לנקות את הפצע ככל הניתן.
חיסון
הטיפול הטוב ביותר לטטנוס הוא מתן חיסון מונע המכיל את הרעלן וגורם לגוף לייצר נוגדנים אליו. בימינו מקובל לחסן את כל התינוקות כנגד החיידק בזריקה הנקראת "החיסון המשולש" ביחד עם טטנוס ושעלת, ולאחר מכן לתת זריקות דחף כל מספר שנים. החיסון ניתן בטיפת חלב בגיל חודשיים, ארבעה חודשים וחצי שנה, ולאחר מכן זריקות הדחף ניתנות בגיל שנה, בגיל 7 ובגיל 13 (במסגרת בית הספר).
כמו כן נהוג לחסן את כל החיילים המתגייסים בבקו"ם כנגד טטנוס ודיפתריה. לאחר מכן מומלץ לכל אדם לקבל חיסון דחף כנגד טטנוס כל 10 שנים, ולמטיילים העומדים בפני טיול אתגרי עם חשש לפציעות כמו טראקים ונסיעה ברכבי שטח מומלץ לקבל את החיסון אם עברו למעלה מחמש שנים מאז הזריקה האחרונה.
>
