בספרו של הרופא והסופר הצרפתי מרטין וינקלר, (La maladie de sachs 1988), הוא מתאר את הרפואה כמחלה הפוגעת ברופאים. כתוצאה מהמחלה, חלק מהרופאים צפויים "למות" מוות מקצועי ולעומת זאת אלו שיעזבו את המקצוע בזמן, יצליחו להציל את עצמם.
בנוסף ישנם לטענתו של וינקלר גם רופאים שיצליחו להתעלם ממצבם החמור וכך יוכלו להמשיך בעבודתם באין מפריע ומעבר לכל אלה ישנם את הרופאים שיצליחו להרוויח מהמחלה הקשה ואף לגדול ולהתפתח במסגרת עבודתם. במאמר שלפניכם נתאר את תופעת השחיקה המקצועית הרווחת מאוד בקרב רופאים, כשלפי ההערכות ניתן לאבחן תסמינים של שחיקה בקרב 65% מהם.
מהם הגורמים לשחיקה בקרב רופאים?
הגורמים המרכזיים לשחיקה בקרב רופאים הם עומס עבודה, שינה מועטה, מילוי תפקידים שונים במקביל (מחקר, הוראה וטיפול), חשש מפני תביעות, לחץ נפשי, עלייה בדרישות לטיפול רפואי ותובענות של מטופלים. כמו כן במחקר שבוצע בישראל בקרב רופאי משפחה, נמצא כי הרופאים מדווחים על קשיים שונים הרלוונטיים במיוחד לעוסקים בתחום זה: חוסר פרגון, עלייה בדרישות ההנהלה לעמידה ביעדים ניהוליים, מעבר מקשר של רופא וחולה לקשר של ספק שירותים ולקוח, הגבלות תקציביות, דרישה לזמינות מתמדת, לחץ של טלפונים ועומס יתר של מטופלים במרפאות המוביל להקצבת זמן קצר מאוד לכל חולה.
בנוסף נראה כי רופאים שבחרו במקצוע הרפואה מתוך אידיאלים ומתוך רצון להפיג סבל, נמצאים בסיכון נמוך יחסית לשחיקה. לעומת זאת אלו שבחרו במקצוע ממניעים אחרים כמו שאיפה ליוקרה ולסטטוס גבוה, נמצאים בסיכון גבוה יותר. זאת כיוון שהרופא הצעיר מגלה במהירות כי הדרך לתהילה רצופת גורמים מעכבים ומהמורות ולכך מתווספות תחושות של חוסר אונים, כעס ואף אכזבה לאור היחס שמתקבל מרופאים ותיקים יותר, שישנם החווים כמשפיל.
קבוצה נוספת של רופאים הנמצאים בסיכון גבוה לשחיקה, כוללת רופאים שהגיעו למקצוע לאחר שחוו בעברם מחלה קשה של אדם קרוב (או שחלו במחלה קשה בעצמם) או אובדן של אדם קרוב. רופאים אלה שואפים (לא תמיד באופן מודע) לחוות חוויה מתקנת בבגרותם: חוויות העבר תורמות לפיתוח האמפתיה והרגישות הדרושות לטיפול מוצלח בזולת אך במקביל לניסיון לתקן את הסבל ואת חוסר האונים שסבלו מהם בעבר, הרופאים בקבוצה זו שואפים "להציל את כולם".
הדחף הפנימי והבלתי מציאותי הנ"ל עשוי להוביל לשחיקה מפני שיש להם צורך רב בנתינה ובדרך כלל גם אישיות רגישה, שלא מתיישבים עם הקושי הכרוך בניהול מאוזן של המשאבים ושל הזמן שלהם. בסופו של דבר הם נוטים להקרבה מוגזמת, מתמכרים לעבודה וכושלים בניסיונות לעמוד בסטנדרטיים בלתי אפשריים.
תסמינים של שחיקה בקרב רופאים
כל התסמינים הנובעים מהשחיקה, הם סימפטומים הקשורים לדחק, כשבעיקר מדובר בשלושה תסמינים מרכזיים: תחושת כישלון, התייחסות מכנית אל האחר ועייפות פיזית המשולבת בתשישות נפשית ורגשית. התשישות הרגשית באה לידי ביטוי באפתיות, כעס, נטייה לעצבנות, קושי לבטא רגשות, נטייה לשכוח את הבקשות של המטופלים והגעה למצב של ריחוק רגשי מהמטופלים ואילו העייפות הפיזית פוגעת ביכולת קבלת ההחלטות, בקשב, בריכוז ובמיקוד ועלולה להוביל את הרופא לביצוע טעויות ומקרי רשלנות רפואית.
ההתייחסות המכנית למטופל היא התסמין המרכזי של תופעת השחיקה. היא באה לידי ביטוי בהתייחסות למטופל לא כאדם אלא כ"מיטה", "חדר", "תיק" או "מקרה". הרופא שסובל מתסמין זה נוהג לענות לשאלות המטופלים בציניות ובקרירות ולנסח את התשובות שלו באופן מדעי, תוך שימוש במילים מקצועיות. בשלב מסוים הרופא יתייג את המטופלים שלו כ"נודניקים" ובמקרים שבהם ישתמש בהומור, לרוב יהיה זה הומור שחור או ציני. רופאים המפתחים תסמין זה גם מפסיקים לזהות את הסבל שבו שרויים המטופלים שלהם ואינם מתייחסים אליו בכבוד הראוי לו.
תחושת הכישלון באה לידי ביטוי בכך שהרופא מפקפק בכישוריו וביכולותיו. התסמינים השונים פוגעים ברמת התפקוד של הרופא, החווה במקרים רבים רגשי אשמה על רגשות הכעס או על תחושת חוסר המסוגלות שלו. כל התסמינים שתוארו לעיל מהווים את התמונה השלמה של תסמונת השחיקה המקצועית בקרב רופאים. יחד עם זאת, השחיקה יכולה להופיע ברמות שונות ולא תמיד כל התסמינים מתקיימים במקביל ובעוצמה גבוהה.
כיצד ניתן להתמודד עם התופעה?
ההתמודדות עם תופעת השחיקה על תסמיניה הרבים דורשת מעורבות הן מהמערכת הרפואית, הן מהרופאים עצמם והן מהמטופלים. כך לדוגמה חשוב שהמטופלים יהיו מודעים לעומסים המופעלים על הרופאים שמטפלים בהם ושינסו בשל כך להימנע מפנייה לרופאים עם בעיות כאלו ואחרות שביכולתם לפתור בעצמם. מעבר לכך, כאשר בן משפחה מאושפז, מומלץ מאוד להישאר קרוב למיטתו, לשמור על מעורבות ולהישאר עם אצבע על הדופק.
כדי להתמודד עם התופעה הרווחת, חשוב מאוד שהרופאים יכירו בצרכים האישיים שלהם ובגבולות היכולת שלהם כמטפלים. למרבה הצער רופאים רבים מכחישים את הצרכים הרגשיים שלהם או מתעלמים מהם לאורך זמן רב, לטובת המטופלים שלהם. כאשר הרופא מכיר בצרכים שלו ומודה בכך שהעבודה השתלטה על חייו, באפשרותו "לקחת צעד אחורה" ולבחון את ההתנהלות שלו באור חדש.
בנוסף חשוב מאוד להעלות את המודעות לבעיה בקרב צוותים רפואיים ולעודד את השיח והדיון בנושא. ההכרה בכך שמדובר בבעיה שכיחה מאוד, תורמת רבות להפגת תחושת הבדידות של רופאים הסובלים משחיקה מקצועית. כמו כן כאשר הבעיות השונות צפות ועולות, הרופאים במחלקה או במרפאה, יכולים לשאוב השראה מדרכי ההתמודדות של רופאים אחרים ולקבל עידוד ותמיכה מעמיתיהם, המבינים לליבם.
כמו כן חשוב להעלות את המודעות לבעיה גם ברמה המערכתית. הממסד הרפואי צריך להכיר בתופעת השחיקה ולפעול במספר מישורים כדי למגר את התופעה ולהתמודד עם תסמיניה. בין היתר יש חשיבות לאיתור מוקדם של רופאים הסובלים מתופעה זו ושל רופאים הנמצאים בסיכון גבוה לשחיקה מקצועית ולהציע להם לקחת חלק בתכניות התערבות למניעה ולטיפול. בנוסף יש לבצע שינויים רבים הקשורים לתקנים להעסקת רופאים, ימי החופשה של רופאים, התמיכה הנפשית ברופאים ומתמחים ועוד.
לקריאה באותו הנושא: האם שחיקה בעבודה היא מחלה?
>
