במקור תוארו שברי מאמץ בשנת 1855. זהו מונח רפואי לפציעה הנובעת ממאמץ יתר של הגוף, ובדרך כלל ניתן לראות אותה בקרב ספורטאים וטירונים בצבא.
הפציעה מתרחשת בדרך כלל בגפיים התחתונים, אך יכולה להתרחש אף בפלג הגוף העליון, בגפיים ובצלעות. המקומות הנפוצים ביותר לפצעים אלו כוללים את השוקיים. מקומות נפוצים פחות בגוף כוללים את עצם הירך והאגן.
הגורמים לשברי מאמץ
שברי מאמץ נגרמים באמצעות מאמץ חוזר ונשנה על העצם, אשר בסופו של דבר מתיש את העצם וגורם לשבר. בדרך כלל, בעת בדיקת ההיסטוריה הרפואית, מגלה הרופא הגברה באימוני כוח לפני שהתרחשה הפציעה.
תסמינים
בשברי מאמץ, התלונה האופיינית היא על כאבים עזים בגפיים המושפעים מהפציעה והמתרחשים במהלך פעילות גופנית. בדרך כלל אין למטופל היסטוריה של טראומה על האזור הפגוע. הכאב שוכך בעת מנוחה, אך התסמינים שבים כאשר המטופל שב לפעילות הגופנית.
אזור השבר מאופיין ברגישות ונפיחות מקומית, והכאב עלול להתרחש בעת נשיאת משקל כבד והמשך הפעילות. אדמומיות או בצקת עלולים להופיע באזור השבר, וכל לחץ משפיע על הכאב.
אבחון ובדיקות
האבחון מתבסס בדרך כלל על ממצאים קליניים וצילום רנטגן. קו האבחון הראשון מתבסס על בדיקה גופנית המגלה רגישות או כאב בעת מישוש או הקשה על העצם.
צילומי רנטגן – שברי מאמץ עשויים שלא להופיע בצילומי רנטגן במהלך השבועיים עד החודש הראשון לאחר הפציעה. סריקת עצמות, דימוי תהודה מגנטית (MRI) וטומוגרפיה ממוחשב (CT) הן הבדיקות העדיפות לאבחון.
סריקת עצם – ממצאי מיפוי עצמות עשויים להיות חיוביים במקרה של שברי מאמץ והם מתגלים לאחר שלושה ימים. יחד עם זאת, הממצאים החיוביים אינם ספציפיים, ועשויים להצביע על אבחנה אחרת, כגון זיהום.
דימוי תהודה מגנטית – MRI שימושי לאבחון שברי מאמץ. הבדיקה מספקת מידע על שלמות העצם ונטייה לשברים, ויכולה להוכיח נזק לרקמות ובצקת. ממצאי הבדיקה בדרך כלל מגלים אחד מתוך שתי דפוסי שבר. בדפוס הראשון, קו השבר גלוי עם העצם מסביב או שמתגלה בצקת ברקמות. הממצא השני מייצג שברי מאמץ אמורפי או דפוס של תגובה. ה-MRI אינו מציג קו שבר ברור או מספר שברים, אלא אוסף של שברים אשר יכולים להיות מפוזרים על פני תמונה משוקללת.
טיפול ומניעה
הטיפול בשברי מאמץ הוא פשוט יחסית וכולל פיזיותרפיה או מנוחה למקום הפגוע. יחד עם זאת, מספר מטופלים עם שברי ירך או שבר בכף הרגל, חווים סיבוכים המצריכים פיקוח רפואי הדוק, ולעיתים אף התערבות כירורגית.
ניתן לטפל ברוב שברי המאמץ באופן קלאסי באמצעות הפסקת או הקטנה באופן משמעותי את הפעילות למשך חודש עד חודש וחצי, ולאחר מכן שיבה הדרגתית לפעילות. מטופלים עם כאבים בעת ההליכה יכולים לקבע את אזור הפציעה עם גבס קצר או להשתמש בקביים או סד למשך תקופה זו.
לטיפול מניעה ניתן להשתמש במכשירי מדרס הממוקמים בתוך הנעליים ואשר נועדו להקטין את השכיחות של שברי מאמץ. גם צריכת תוספי סידן על בסיס קבוע מונעת את השברים.
>
