פריחת עור היא מונח כללי המתאר כל התפרצות עור גלויה. הפריחות נפוצות מאוד בכל הגילאים, החל מתינוקות ועד קשישים, וכל אדם חווה סוג כלשהו של פריחה בשלב כלשהו בחייו.
קיים מגוון נרחב של אבחנות רפואיות לפריחות עור, וגורמים רבים ושונים. אך למרות הסוגים הרבים והשונים של הפריחות, הן בעצם מחולקות לשני סוגים עיקריים: פריחות זיהומיות או מדבקות. רופא עור, המתמחה במחלות העור יכול לייעץ, לאבחן ולטפל.
הגורמים לפריחת עור
הפריחה עלולה להתפרץ כתוצאה מגורמים סביבתיים או פנימיים. פריחות שאינן מדבקות כוללות אקזמה, דלקת עור ממגע, פסוריאזיס, דרמטיטיס, התפרצויות פריחות כתוצאה משימוש בתרופות, כוורות, עור יבש, ודלקת עור אלרגית. פריחות אלו מטופלות בדרך כלל עם קרמים של קורטיזון או גלולות להרגעת התסמינים.
פריחות הקשורות לזיהומים כגון גזזת, סעפת, סטפילוקוקוס, גרדת, הרפס, אבעבועות רוח, ושלבקת חוגרת, מטופלים באמצעות טיפול בגורם הבסיסי. החומרים המזהמים אשר עלולים לגרום לפריחה כוללים וירוסים, חיידקים, פטריות וטפילים אחרים.
דלקת עור כתוצאה ממגע היא הגורם השכיח ביותר של פריחה מדבקת, וכוללת גם פריחה אלרגית בעור. בדרך כלל גורמים חיצוניים מייצרים תגובה דלקתית במשך זמן, וגורמים לגירוד, פריחה או צריבת העור. בטווח הקצר, סוג פריחה זה עלול לגרום לקילוף שטחי או במקרים כרוניים לטלאים מעובים של העור.
תסמיני וסימני פריחת עור
התסמינים כוללים תסמיני עור כגון גרוד וכאב, ותסמינים גופניים כגון חום, כאבי ראש וצמרמורות. רוב הפריחות נוטות להיות מגרדות, אך ניתן לבצע חלוקה מפרידה נוספת לפריחות שמגרדות או שאינן מגרדות.
סוגי פריחות מגרדות כוללות כוורות; עקיצות חרקים; גרדת, כתוצאה מהתפשטות קרדית; ואקזמה, כתוצאה מאלרגיה בעור. סוגי פריחות שאינן מגרדות (אם כי לעיתים גם הן עשויות להיות מגרדות) כוללות ספחת ורוזצאה.
הפריחות מופיעות בצבעים, גדלים, צורות ודפוסים שונים. רוב הפריחות נוטות להיות אדומות בשל דלקת העור, והן מתוארות באופן הבא:
- שטוחות
- מוגלתיות
- בעלות שלפוחיות קטנות וברורות
- אדומות או ורודות
- קשקשים כסופים או לבנים (פסוריאזיס)
- עגולות
- תסמיני אקזמה הכוללים יובש, קשקשים, חספוס ועיבוי
- אזורי עור שרוטים.
פסוריאזיס נראה בדרך כלל כטלאים מעובים של עור אדום יבש, במיוחד בברכיים, יובש במרפקים ובעורף. קיימים סוגי פסוריאזיס רבים, וסוג זה של פריחה בלתי רגילה, עשוי להתפשט לכל הגוף.
אטופיק או סבוריאה היא פריחה נפוצה המתאפיינת באדמומיות על הפנים, האוזניים, הגבות והקרקפת.
הרפס מייצר קבוצות, אשכולות או שלפוחיות מים קטנות על בסיס אדום.
גזזת גורמת לייבוש העור, הופעת כתמים אדומים עם פתיתי עור יבשים, ולעיתים קרובות מתבטאת פריחה זו במיקום מרכזי טבעתי.
אבחון ובדיקות
קביעת הגורם הפרטני של הפריחה בדרך כלל כרוך בתיאור הנגע, הצורה, סדר הפריחה, הפצה על פני העור, משך התסמינים והיסטוריה רפואית. כל אלו נלקחים בחשבון בעת זיהוי האבחנה הנכונה.
ההיסטוריה הרפואית של המטופל מסייעת לאפיון משך הזמן, ההתפרצות, וקביעת הקשר לגורמים סביבתיים שונים. בהתבסס על הרושם הראשוני של הרופא לגבי הפריחה, הוא רושם את הטיפול המתאים, שמשתנה ממטופל למטופל. בדרך כלל יש לבצע גם בדיקות מעבדה ובדיקות עור מיוחדות ושונות.
בדיקות המעבדה ובדיקות העור מסייעות לאבחנת הפריחה. הן מבוצעות על ידי תרבות חיידקים לבדיקת נוכחות חיידקים על העור או הפצע. בדיקה מיקרוסקופית של גרוד העור עם אשלגן הידרוקסי, מאתרת נוכחות פטריות. בדיקות דם כוללות ספירת דם מלאה ובודקות את תפקוד הכבד ותפקוד בלוטת התריס.
טיפול בפריחת עור
בדרך כלל מטופלות רוב הפריחות המדבקות עם קרמים או גלולות קורטיזון. פריחות הקשורות לזיהום מטופלות באמצעות טיפול בגורם הבסיסי.
פריחות פטרייתיות – זיהומים פטרייתיים או גזזת העור, השיער והציפורניים מטופלים באמצעות תרופות מקומיות נגד פטריות ובגלולות לבליעה דוגמת טרבינאפין, או באמצעות הזרקת תרופות מיוחדות נגד פטריות, ישירות לוריד.
פריחות נגיפיות – זיהומי הרפס מטופלים בדרך כלל עם תרופות לבליעה או ישירות לוריד, והן משתנות בהתאם לחומרת הזיהום הבודד שאובחן.
חיסון הוא אמצעי מניעה יעיל המסייע לגוף להדוף זיהומים הגורמים להתפרצות וירוסים כגון הרפס, אבעבועות רוח ושלבקת חוגרת. מטופלים עם זיהומי HIV מקבלים שילוב מיוחד של תרופות שתוכננו במיוחד לוירוס זה.
פריחות חיידקים – זיהומי סטפילוקוקוס מטופלים בדרך כלל עם אנטיביוטיקה לבליעה או בהזרקה. טיפול מקומי כולל קרם או משחה.
פריחות שאינן מדבקות
טיפול בפריחה הנגרמת באמצעות אלרגיה לתרופה, כוללת הפסקת התרופה הגורמת לפריחה. במקרים חמורים, נדרש טיפול קצר של סטרואידים לבליעה על מנת לנקות את הפריחה. טיפול מקומי מורכב ממריחת וזלין, משחות סטרואידים או קרם הידרוקורטיזון.
הטיפול באטופיק דרמטיטיס או אקזמה, כולל מגוון נרחב של אמצעי טיפול עור כולל חומרי שימון וסטרואידים מקומיים, כמו גם אנטיהיסטמינים לבליעה דוגמת בנדריל, המטפלים בגירוד. טיפול המניעה כולל הימנעות מסבונים וכימיקלים חזקים.
בנוסף, הרופא יכול לייעץ לגבי התאמת טיפול עצמי על פי התסמינים האישיים. כגון מריחת וזלין, שטיפת האזורים שנפגעו עם שמפו מיוחד, ומריחת קרם או תרסיס טרבינאפין פעמיים ביום.
>
